בסוף המאה החמש עשרה תרגם מתרגם יהודי, בשיתוף פעולה עם סופר סלאווי, לרוּתֵנית - הלשון הסלאווית-המזרחית של דוכסות ליטא - שלושה חיבורי פילוסופיה בעברית שתורגמו בימי הביניים מן הערבית: החיבור "מילות ההיגיון" המיוחס לרמב"ם ושניים משלושת פרקי החיבור "כוונות הפילוסופים" מאת ההוגה המוסלמי אבו חאמד אל-גזאלי. תרגומים אלה, השופכים אור על תפקידם המפתיע של יהודים כסוכני תרבות באווירה המשיחית שסחפה נוצרים וגם יהודים בהתקרב שנת ה'רנ"ב (1492), משכו את תשומת לבם של ראשי הכנסייה האורתודוקסית הרוסית מעצם הימצאותם ברשותו של חוג המשכילים ה"כופרים" המתקרא "תנועת המתייהדים".

 

אף שזהותו היהודית של המתרגם משתקפת מנוסח התרגום, כתבי היד של התרגומים חיכו למעלה ממאה שנה לגואל, בשל חוסר יכולתם של חוקרים להשוות אותם למקורם העברי. המהדורה הביקורתית החדשה של משה טאובה (2016) משקפת שלושה ולעתים אף ארבעה רבדים של תרגום, בהציגה את הטקסטים הסלאוויים לצד התרגומים העבריים ששימשו להם מקור, תרגום אנגלי של הסלאווית ופירוש, המצביע בין השאר על המקורות היווניים ולעתים גם הפרסיים של המונחים הפילוסופיים. נאמנותו של הסופר הסלאווי לתרגום המוכתב לו מפי המתרגם היהודי מאפשרת הצצה לתוך מלאכת התרגום, שבה המתרגם מתאמץ להמציא מונחים פילוסופיים למושגים שלא היו עבורם מונחים במסורת הסלאווית, או שהוא לא הכיר אותם. המתרגם גם משעבד לעתים את הנורמות הלשוניות של שפת המטרה לאלה של שפת המקור - למשל, בייחוס מין דקדוקי של העברית לשמות עצם סלאוויים שהמין הדקדוקי שלהם בסלאווית שונה.

 

במבוא המקיף לספר המחבר סוקר את ניסיונותיהם של חוקרים קודמים, החל מסוף המאה הי"ט, לזהות את מקור התרגומים ואת יעדם. הוא דן בעניינים הבלשניים והטקסטואליים העולים מבחינת טקסטים רותניים קדומים אלה, מציג את המניעים המשוערים, וכנראה הסותרים, של המתרגם היהודי ושל הנוצרים שהזמינו ממנו את התרגום, וחושף את זהותו האפשרית של המתרגם.

 

הספר עשוי לעניין לא רק בלשנים שעניינם בתולדות השפות הבלרוסית, האוקראינית והרוסית, אלא גם היסטוריונים של דוכסות ליטא ונסיכות מוסקווה במאה הט"ו, חוקרי תולדות העם היהודי וגם חוקרי תולדות הפילוסופיה והמדע.

 

משה טאובה הוא פרופסור בקתדרה על שם תמרה וסאבלי גרינברג ללימודים רוסיים וחבר החוג לבלשנות והחוג ללמודים גרמניים, רוסיים ומזרח-אירופיים באוניברסיטה העברית בירושלים. קיבל תואר בוגר ומוסמך בבלשנות מן האוניברסיטה העברית, והשלים את הדוקטורט בבלשנות סלאווית באוניברסיטת פריז-סורבון. שימש ראש המכון למדעי הרוח הכלליים וראש החוג לבלשנות באוניברסיטה העברית, היה עמית מחקר ע"ש מיחאיצ'וק במכון המחקר האוקראיני של אוניברסיטת הרוורד ועמד בראש קבוצת המחקר "ארכאולוגיה תרבותית של יהודים וסלאווים: הפריה הדדית יהודית-סלאווית בימי הביניים ובעת החדשה המוקדמת" במכון ללימודים מתקדמים של האוניברסיטה העברית.

 

 

בהרצאה זו המחבר דן ביתרונותיהן היחסיים של קהילות ושל מדינות בחיים הפוליטיים המודרניים באמצעות דוגמאות המובאות מחיבוריו של מרטין בובר (וגוסטב לנדאואר), ובראשן הקיבוץ, ודוגמאות נוספות הלקוחות מההיסטוריה של אירופה ושל ארצות הברית במאות העשרים והעשרים ואחת. המחבר משווה בין קהילות המבוססות על ייצור לבין קהילות המבוססות על מאבק, ומסכם בסנגור מסויג על המדינה כנגד הקהילתנות הבלתי מסויגת של בובר.

 

~ ~ ~

 

 

באמצע שנות החמישים של המאה העשרים יזמו שני מדענים ממכון ויצמן למדע ומדען גרמני מ-CERN שיתוף פעולה בין מכון ויצמן למדענים גרמנים, למרות הנסיבות הפוליטיות הבלתי ידידותיות והתנגדותם הנמרצת של עמיתיהם הישראלים. בתוך זמן קצר הם הצליחו לגייס תמיכה פוליטית, וב-1964 הניבו מאמציהם את הסכם מינרבה הראשון, שהוביל לשיתוף פעולה רב-היקף בין מכון ויצמן, מספר אוניברסיטאות גרמניות וחברת מקס פלנק הגרמנית.

 

שיתוף הפעולה הביא תועלת רבה לשני הצדדים. תקופה זו, השנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, הייתה תקופת שפל למדע הגרמני בגלל גירושם של מדענים יהודים בתקופת הנאצים והבידוד החלקי מהקהילה הבין-לאומית. שיתוף פעולה עם מוסד ישראלי היה חשוב להחזרת המדע הגרמני לזירה הבין-לאומית ולהפגשת מדענים צעירים עם סביבות מחקריות חדשות ומעוררות. למכון ויצמן היתרונות החומריים שבשיתוף הפעולה הזה היו חשובים בתקופה של דוחק כלכלי חמור בישראל. בטווח הארוך תרם שיתוף הפעולה להידוק הקשרים בין המדע הישראלי למדע האירופי. להוציא מקרים יחידים, שיתוף פעולה מחקרי ומדעי בין גרמניה לאוניברסיטאות ישראליות אחרות החל רק שנים רבות אחר כך.

 

תביעתם של המדענים הישראלים שרק מדענים גרמנים שהתנגדו לנאצים או שהשתייכו לדור הצעיר יהיו מעורבים בשיתוף הפעולה לא התגשמה ולא יכלה להתגשם. מיתוסים שיצרו מדענים גרמנים אחרי המלחמה בדבר עמדתם האנטי-נאצית וכן שתיקתם של מוסדות גרמניים חשובים כגון חברת מקס פלנק והנהגתה בנוגע להשתתפותם במדיניות הגזענית והאנטישמית של הנאצים הקלו את שיתוף הפעולה.

 

מאמר זה בוחן את מניעיהן של הדמויות העיקריות שפעלו למען שיתוף הפעולה בראשיתו, את התועלות הפרטיות והמוסדיות שהופקו ממנו ואת המטרות הגלויות והסמויות שעמדו מאחוריו.