רשימת קיצורי מקלדת
צור קשר | English
שנה גודל כתב: + -

סיפורי הצלחה

ד"ר צביקה גרנות

"מראש היה ברור לי שאנחנו נוסעים לבתר–דוקטורט על מנת לחזור לישראל", אומר ד"ר צביקה גרנות מהאוניברסיטה העברית בירושלים. "השאלה הייתה רק מתי יבשילו התנאים, מתי אשלים את המחקר שנסעתי לעשות, ומתי תהיה משרה מתאימה בשבילי בישראל". ד"ר גרנות חוקר את הדרכים שבהן המערכת החיסונית נלחמת בסרטן במעבדה שהוא מוביל בחוג למדעים ביו– רפואיים באוניברסיטה העברית, שבה עשה גם את כל תאריו הקודמים. בבתר–דוקטורט שלו השתלם במוסד הרפואי היוקרתי לחקר הסרטן "ממוריאל סלואן קטרינג" שבניו יורק.
 
"אנחנו חוקרים במעבדה את הדרך שבה המערכת החיסונית הורגת תאים סרטניים ומתמקדים בסוג תא שדי הוזנח עד עכשיו - נויטרופיל", מסביר ד"ר גרנות. "הוא הוזנח כי הוא התא הנפוץ ביותר במערכת החיסון והוא גם הפשוט ביותר. עד עכשיו הסתכלו עליו כעל תא במערכת החיסון שאחראי לחסל חיידקים ולא תאים סרטניים. אנחנו מנסים להבין טוב יותר את התפקיד שלו, ואולי אחת ההשלכות תהיה שנלמד כיצד לגייס אותו למלחמה בגידולים סרטניים".
 
(ד"ר צביקה גרנות / צילום: פרטי)
 
אשר לחזרה לישראל ד"ר גרנות אומר כי בתחום מדעי החיים הבשלת התנאים לחזרה משמעותה השלמת מחקר ופרסומו בעצמך. "למה בעצם נוסעים לעשות בתר–דוקטורט? הסיבה העיקרית היא לרכוש מיומנויות חדשות ולהראות שאתה מסוגל לעשות מחקר עצמאי, ושהאוניברסיטה תרצה לגייס אותך כדי שתקים מעבדה ותיזום רעיונות חדשים. הנקודה שבה אתה יכול להגיש מועמדות למשרה היא אחרי שהשלמת מחקר, ואחרי שהוא פורסם בכתב עת חשוב".
 
מבחינה פרקטית ד"ר גרנות מספר כי נעזר במרכז הקשר לחוקרים ישראלים וממליץ גם לחוקרים אחרים השוהים בחו"ל לעשות זאת. "בעצם, בזמן הבתר–דוקטורט אתה קצת מנותק מהמצב באוניברסיטאות, משום שאתה לא בארץ. התקשורת עם המוסדות האקדמיים היא די מינימלית. זה בדיוק המקום שבו מרכז הקשר מסייע. הייתי אומר שבישראל הוא חשוב כפליים, משום שבניגוד למקומות אחרים בעולם האוניברסיטאות כאן לא ממש מפרסמות את עצמן. הן יודעות שיש ביקוש למשרות שהן מפרסמות, וזו אחריות החוקרים להתעדכן, בין השאר באמצעות הירשמות למרכז הקשר".
 
ד"ר גרנות מספר כי לאחר ארבע שנים ב"ממוריאל סלואן קטרינג", ולאחר שהשלים מחקר במקום, הגיע לישראל לסבב ראיונות וקיבל הצעות למשרה בארבעה מוסדות מחקר ישראליים. על המשרות האפשריות למד מההודעות של מרכז הקשר. לאחר תקופה קצרה החליט לבחור באוניברסיטה העברית. "כל ההליך היה קצר מאוד אצלי - מהרגע שקיבלתי את המשרה ועד לחזרה עברו חודשיים בלבד", הוא אומר. "אשתי והילדים שמחו מאוד לחזור לישראל", אומר ד"ר גרנות, שמספר כי עם זאת המעבר ממנהטן לירושלים דרש הסתגלות מסוימת: "עשיתי את כל התארים שלי בירושלים, אז המקום לא זר לי, אבל עדיין, אחרי חמש שנים בניו יורק קשה לחזור".
 
ד"ר גרנות מוסיף שתי עצות לחוקרים ישראלים המעוניינים לחזור: הראשונה היא מעשית מאוד, הוא אומר: "ודאו שההצעה
שקיבלתם היא אמינה, שהמוסד האקדמי עומד מאחוריה, ולא סוג של הבטחה בעל פה. ודאו שההצעה שיש לכם מתועדת
וכתובה"; "העצה השנייה היא לברר היטב אילו אמצעים יעמדו לרשותכם כשתחזרו. זה עוזר בין השאר כדי לדעת איזה ציוד
או אילו מלגות צריך לסדר מראש לפני החזרה. מדען שסיים בתר–דוקטורט הוא אולי חוקר מוצלח מאוד, אבל הוא לא יודע
לנהל מעבדה - קחו כל עזרה שמישהו יכול להציע".
 
מבחינה מקצועית ד"ר גרנות אומר שהוא מרוצה מאוד מהמצב בישראל. "מובן שאי אפשר להשוות את ישראל לארצות הברית מבחינת התשתיות. הציוד הרב שיש שם ואיכותו, הכסף שזמין שם למחקר, הוא בסקלה אחרת. אבל דרך ההתמודדות שלנו כאן בישראל היא להיות קטנים, זריזים וחריפים. להתמודד עם הכסף הגדול שם אין לנו יכולת, אז אנחנו צריכים לפצות בחדשנות. זה משהו שאנחנו משתדלים לעשות במעבדה. לנצל את הכסף בצורה שקולה יותר, כי יש פחות ממנו".
 
ד"ר יואב לינזון
 
ד"ר יואב לינזון מספר כי עשה דרך אקדמית פתלתלה עד שהגיע למשרה האקדמית המחקרית שלו כיום כראש המעבדה לחקר מערכות אופטו–מכניות זעירות באוניברסיטת תל אביב. הסיבה לכך, בין השאר, הייתה העדפתו לחזור לישראל מיד אחרי הבתר–דוקטורט - ולא
להמתין בחו"ל עד שתתפנה המשרה המתאימה עבורו. הבתר–דוקטורט שלו התחיל בשנה באוניברסיטת מונטריאול והמשיך בשנתיים נוספות באוניברסיטת קורנל שבאיתקה (צפון מדינת ניו יורק).
 
הוא אומר: "רציתי לחזור בסתיו 2011 ,אבל לאחר סבב ראיונות ראיתי שאין כל משרה אפשרית בשבילי באוניברסיטאות המחקר. לכן קיבלתי הצעה מהמכללה האקדמית להנדסה אורט בראודה בכרמיאל, וכיהנתי שם כמרצה בכיר, העוסק בעיקר בהוראה וגם מפעם בפעם בפרויקט מחקר ניסיוני המשותף לקבוצות אחרות בארץ (אחד באוניברסיטת תל אביב והשני בטכניון בחיפה), עד שנת 2014 .בשלהי שנה זו עברתי למשרה הנוכחית באוניברסיטת תל אביב. מה שכיוון אותי היה הרצון לחזור לישראל לחיות בקרבת המשפחה ולא להישאר עוד בחו"ל". 
 
(ד"ר יואב לינזון / צילום: פרטי)
 
ד"ר לינזון חקר בדוקטורט שלו אופטיקה לא–לינארית במוליכי גלים פוטוניים בהנחייתו של פרופ' שמשון ברעד בבית הספר לפיזיקה ואסטרונומיה. "עבדתי בזמני עם שותף איטלקי זוטר מאוניברסיטת מונטריאול במהלך עבודת הדוקטור שלי. כתבנו יחד הצעת מחקר. ההצעה התקבלה, ובקיץ 2005 נסעתי לקנדה כדי להתחיל מחקר ישיר במונטריאול עוד במהלך הדוקטורט שלי, אשר הסתיים רק בשנת 2008 .טקס הסיום של הדוקטורט היה אחרי שהתחלתי את הבתר–דוקטורט, וטסתי לישראל בטקס שנת 2009 כדי להשתתף בו". בשלהי שהותו בקנדה החליט ד"ר לינזון להחליף תחום ולהתמקד בננו–אלקטרומכניקה, תחום שהיה לו ייצוג זעום בלבד בישראל באותה התקופה. בעבודתו כיום קבוצת המחקר בראשותו עוסקת בשני תחומים מרכזיים - סיבים אופטיים והתקנים מבוססי–סיליקון על שבב לצורך הפעלה וחישה של מיקרו וננו–מכונות.
 
הוא אומר כי על המשרה באורט בראודה שמע ממרכז הקשר, במסגרת הודעות רבות שקיבל מהמרכז על משרות פנויות ועל קולות קוראים של מוסדות מחקר, מכללות וגופי תעשייה. ד"ר לינזון מספר כי נרשם למרכז הקשר בקיץ 2010 ,שנה לפני שחזר, משום שרצה להתעדכן בכל המשרות המתפנות בישראל, וכן השתתף בסדנאות רבות בקורנל העוסקות בדגשים לראיונותפנים אל פנים ובכתב. "בתקופה ההיא דיברו בארץ הרבה על 'בריחת המוחות', והיו הרבה יוזמות שנועדו לצמצם אותה. מרכז הקשר שימש לי כתובת שמרכזת את המידע הרלוונטי. אני חושב שזה משאב חשוב מאוד למי שרוצה לחזור, ואני עצמי מרגיש שהסיוע שקיבלתי ממרכז הקשר היה מהותי מאוד בתחילת הדרך חזרה. זה עזר בין השאר לא להיעלב במקרה של דחייה ולהבין טוב יותר את המנטליות האקדמית המקומית".
 
אשר למשרת החוקר במכללת אורט בראודה אומר ד"ר לינזון כי "זה לא היה קלאסי בשבילי,אבל הם הלכו לקראתי הרבה. פיזיקה והנדסה אופטית הייתה בזמנה מחלקה שהתפתחה בקצב מהיר, ונתנו לי שטח להקים עמדת מעבדה מקומית צנועה. יש יתרונות גם במכללה, במיוחד למישהו שהוא תאורטיקן ואשר איננו זקוק למשאבים אנושיים ופיזיים רבים". ד"ר לינזון מספר כי גם בעת המחקר וההוראה במכללה שמר על קשר רציף עם אוניברסיטת תל אביב. כעבור כמה שנים, כשפרשו כמה חוקרים, וחלה התרחבות ניכרת בפקולטה להנדסה, הגיש שוב מועמדות - והתקבל.
 
"אני חושב שמהניסיון שלי אפשר לגזור עצה כללית למי שרוצה לחזור לישראל", הוא אומר: "צריך לקחת מה שאפשר". "ידעתי מראש שאני רוצה לחזור לישראל בכל מקרה, ושמסע ההשתלמות שלי הוא לתקופה מוגבלת. לא רציתי לחפש משרה בחו"ל, שזו אסטרטגיה שונה ממה שראיתי אצל עמיתים שאיישו משרת בתר–דוקטורט. בביקורים שלי בארץ נפגשתי פחות או יותר עם נציגים מכל האוניברסיטאות. בפגישות הציעו לי לחכות בחו"ל שנה-שנתיים למשרה מתאימה, אבל לא רציתי".
 
הוא מוסיף ואומר: "המסקנה שלי היא שצריך להיות גמיש, גם מבחינת החזרה לישראל וגם מבחינת המחקר המדעי אחרי שמוצאים משרה אקדמית בישראל... אני מכיר חוקרים שניסו והצליחו אבל גם כאלה שהיו צריכים לחכות שנה-שנתיים בחו"ל, ובסוף חזרו. גם יש חוקרים שנשארים, חלק מהם מרוצים יותר וחלק מרוצים פחות. מה שאפשר לומר הוא שבישראל אף אחד לא פוסל אותך בצורה קרה, בניגוד למה שאולי יכול לקרות בארצות הברית ובאירופה. תמיד יאמרו 'השנה זה לא מתאים, אבל אולי בעתיד'. צריך פשוט להתמיד בחיפוש, ולא לוותר... עצה נוספת שאני יכול לתת, היא לחשוב היטב איך מגדירים את המחקר, לנסות להציג בצורה ברורה מהו תחום הידע החדש שתביא למוסד האקדמי שבו אתה מעוניין להשתלב, הצגה אמינה מבחינת נתוני ה–record track שצברת, וכיצד תרחיב אותו עם סיכוי גבוה להצלחה".
 
ד"ר שירה מור
 
ד"ר שירה מור מספרת שהייתה באקדמיה בחו"ל רוב חייה המקצועיים. היא עשתה תואר ראשון, תואר שני ודוקטורט באוניברסיטת ניו יורק, כשהיא מתמחה באינטליגנציה תרבותית בתחום הפסיכולוגיה הארגונית, ואז כיהנה במשך שנתיים כמרצה בהולנד ובספרד, לפני שהצליחה במאי 2015 לחזור ולהשתלב באקדמיה הישראלית. "ניסיתי לחזור לארץ כמה פעמים. כבר ב–2012 נקבעו לי ראיונות עבודה. זה היה בזמן מבצע 'עמוד ענן', והיו אזעקות לפני כל פגישה", היא נזכרת. "זה היה הסיבוב הראשון שלי, ואז לא נעזרתי במרכז הקשר. היה מוסד אקדמי שהציע לי בתר–דוקטורט ללא שכר, אז ויתרתי - ולקחתי את אחת ההצעות שקיבלתי באירופה".
 
ד"ר מור מספרת שבנובמבר 2014 יצרה קשר עם מנהלת מרכז הקשר, בת–שבע שור. אמרתי לה: "בת–שבע, אני רוצה לחזור הביתה - עזרי לי לעשות את זה". היא לקחה את זה כפרויקט אישי ועשתה את שהיה ביכולתה. תהליך מציאת המשרה בישראל לקח זמן... המשרה הראשונה כסגל בכיר שקיבלתי בארץ הייתה רק באוקטובר 2016, בפקולטה למדעי החברה של אוניברסיטת תל אביב, ועכשיו - שנה אחרי - אני מתחילה בתפקיד של מרצה בכירה בבית הספר למנהל עסקים של מכללת הקריה האקדמית אונו".
 
(ד"ר שירה מור / צילום: פרטי)
 
"ברמה האישית", היא אומרת, " שמחתי מאוד לחזור לארץ אחרי 11 שנות היעדרות. ברמה המקצועית היה שוק מסוים. המחקר בעולם הפך לגלובלי, אך לא כל המוסדות בארץ עשו את ההתאמה לסטנדרטים בין–לאומיים". לדבריה, העצה המרכזית שלה לחוקרים המעוניינים לחזור לישראל היא לתכנן הרבה זמן מראש. "צריך לבוא לכאן. אפשר לנסות לתכנן מעבר בשלבים. להכיר חוקרים אחרים, להעביר קורסים, לתת הרצאות, ליצור קשרים. לדאוג שיכירו אותך ברמה האישית, וגם לראות איך המחקר האקדמי בישראל מתאים מבחינה אקדמית למחקר שלך. אני חושבת שלא צריך להנמיך ציפיות בנוגע למחקר בישראל אלא רק לשנות ציפיות. אנחנו לא באירופה: המשאבים והצרכים הם שונים, וזה דורש התאמה וזמן התאקלמות".
 
ד"ר מור אומרת כי במהלך עבודתה האקדמית בארצות הברית ובאירופה פגשה "הרבה מאוד חוקרים ישראלים בתחום מדעי החברה שבאו לישראל להתראיין, לא קיבלו הצעות והחליטו לחזור ולהמשיך באוניברסיטאות זרות". היא מספרת כי בעקבות הניסיון האישי שלה בחזרה לישראל ובהיעזרות במרכז הקשר, "הרבה חברים טובים שלי שהיו בחו"ל קיבלו ממני המלצה למרכז הקשר, וגם כאלה שהצליחו לחזור לארץ אמרו לי שהלוואי שהיו יודעים על מרכז הקשר, כי זה היה מקל את התהליך".
 
ד"ר דנה רייכמן
 
ד"ר דנה רייכמן נסעה עם בעלה הפיזיקאי וילדיה לבתר–דוקטורט באוניברסיטת אן–ארבור שבמישיגן. את התואר השני ואת הדוקטורט
שלה עשתה במכון ויצמן, ותחום המחקר שלה כיום באוניברסיטה העברית בירושלים הוא כיצד תאים ואורגניזמים מתמודדים עם תנאי
סביבה משתנים מבחינת תפקוד החלבונים בהם. "כשתנאי הסביבה משתנים מבחינת טמפרטורה, חמצון או כל גורם אחר", היא אומרת, "מבנה החלבונים בתא עלול להיפגע. השאלה שאני חוקרת היא כיצד התאים מתפקדים במצבים כאלה, וכיצד הם מגינים על החלבונים מפני נזק למבנה ולתפקוד שלהם".
 
משפחת רייכמן הייתה ארבע שנים בארצות הברית, מ–2008 ועד ל–2012 .לדברי ד"ר רייכמן, "בתחום מדעי החיים זו תקופת פוסט קצרה יחסית". לדבריה, אחרי תקופה קצרה בלבד היה ברור להם כי הם מעוניינים לחזור לישראל - גם מבחינה אישית וגם מבחינה מקצועית. "היה ברור לנו שהטיסה לנתב"ג - ולא ממנו - צריכה להיות הנסיעה האחרונה שלנו", היא אומרת, "זה קשור למשפחה, כי זה הבית; ישראל היא גם המקום שאתה מבין הכי טוב ויכול להתבטא בו בקלות ונוחות. גם המדע הישראלי הוא טוב, האנשים מצוינים, ויש הרבה שיתופי פעולה, שהם נוחים לביצוע כאן כישראלים יותר מבחו"ל. למעשה, לא חיפשנו אלטרנטיבה לחיים בישראל".
 
(ד"ר דנה רייכמן / צילום: פרטי)
 
שנה לפני חזרתם נרשמה ד"ר רייכמן לאתר מרכז הקשר והחלה לעבור על המשרות שהוא הפיץ למנוייו. "היתרון הגדול במרכז הקשר הוא הריכוז של כל המידע ותהליך ההגשה. אני לא יודעת איך זה היום, אבל כשאנחנו היינו בחו"ל לא היה ברור בדיוק מה עליך לעשות כשאתה מחפש משרה בארץ. נכון, אפשר לשאול ולברר עם חברים, אבל זה לא תמיד קל. זאת, לעומת המצב באקדמיה האמריקאית, שם התהליך די מובנה".
 
ד"ר רייכמן מספרת כי לקראת סוף הבתר–דוקטורט שלה טסה לישראל לעשרה ימים, שבהם "קיימתי ראיונות כמעט בכל אוניברסיטה". היא אומרת כי "עונת המועמדים והראיונות היא בדרך כלל בחג המולד, כשכל הבתר–דוקטורנטים באים לישראל ממילא [אז גם מקיים מרכז הקשר את הכינוס השנתי שלו, המלווה ביריד תעסוקה]. אני באתי קצת אחרי".
 
המאמץ השתלם, וד"ר רייכמן עומדת כיום בראש מעבדה באוניברסיטה העברית. עם זאת היא ערה לקושי למצוא משרה באקדמיה הישראלית: "אצלנו מדובר בהצלחה של 50% .בעלי לא מצא משרה אקדמית בארץ, אבל החלטנו שזה בסדר לחזור גם למשרה אקדמית אחת. היו לו סיכויים גדולים למצוא משרה אקדמית בארצות הברית, אבל החלטנו לחזור".
 
(ד"ר דנה רייכמן, במרכז, וצוות המעבדה שהיא מובילה / צילום: פרטי) 
 
לדבריה, "מקצועית זה תמיד מאתגר לחזור. כשאתה מגיע מבתר–דוקטורט למשרת ניהול קבוצה מדעית שלך אתה מתחיל עבודה שלא למדת איך לעשות אותה. אתה יודע לחקור, אבל פתאום אתה צריך לפנות לאפיקים חדשים כמו גיוס מענקי מחקר וסטודנטים, צריך למצוא דרך יעילה למלא את המעבדה הריקה..." ד"ר רייכמן מציינת כי הסתייעה במרכז הקשר אף אחרי חזרתה - במציאת צוות למעבדה שהקימה: "מרכז הקשר סייע לי גם למצוא סטודנטים מתאימים לאייש את המעבדה החדשה. הם פרסמו שאנו מחפשים מועמדים, ובזכות הפרסום קיבלנו פניות רבות".
 
"גם משפחתית לקח לנו זמן להסתגל", היא אומרת. "הגענו בדיוק בתקופת מלחמה, היה צריך להתמודד עם אזעקות ופחדים אישיים ועם מסגרות חינוך והשתלבות מחדש בארץ". "למרות זאת", היא אומרת," לא חשבנו לחזור לחו"ל. היה ברור לנו שאין דרך חזרה".
 
בתור המלצה לחוקרים ישראלים הנמצאים בבתר–דוקטורט בחו"ל, ד"ר רייכמן אומרת כי דאי לנצל את הזמן מבחינה אישית ולא רק מקצועית, "שיפנו זמן לטיולים לפני שחוזרים לארץ. שלא יעבדו מסביב לשעון. אנחנו מרגישים שלא ראינו מספיק מקומות". ועוד דבר
אחד: "אם יש לכם אפשרות להישאר זמן מסוים בחו"ל אחרי שקיבלתם את המשרה, כדאי לנצל את זה לבניית המעבדה כאן - זה רווח אדיר".
 
ד"ר שי קובו
"כבר במהלך הדוקטורט הבנו שהכרחי לעשות בתר-דוקטורט בחו"ל", מספר ד"ר שי קובו, ששב למשרה אקדמית בכירה שמצא בעזרת מרכז הקשר של האקדמיה למדעים לפני כשנה. "חיפשנו מקום שיהיה טוב לשנינו, מה שהוביל אותנו בסופו של דבר לקרוליינה הצפונית, למשולש המחקר Research Triangle Park. אשתי (ד"ר עינת חזקני-קובו) השתלמה במשך שבע שנים בבתר-דוקטורט באוניברסיטת 'דיוק', ואני השתלמתי במשך חמש שנים בבתר-דוקטורט באוניברסיטה, ולאחר מכן במשרה במכון ממשלתי של מכוני הבריאות של ארצות הברית (NIH)".
 
(ד"ר שי קובו במעבדתו / צילום: פרטי)
 
"בשלב מסוים", הוא מספר, "חיפשנו משרות אקדמיות קבועות. התלבטנו בין ארצות הברית לישראל. בתחילה הייתה לנו מחשבה להישאר בארצות הברית, ובמיוחד למצוא משהו בקרוליינה הצפונית. זאת משום שהייתה באזור קהילה מגובשת ואיכות חיים גבוהה. במקביל נרשמנו למרכז הקשר של האקדמיה עם הקמתו, כדי לבדוק את האפשרות לחזור לישראל. זו נקודה חשובה - אם אתה נרשם רק כשאתה מתחיל לחפש עבודה, אתה מפסיד את ההיסטוריה של המשרות המוצעות, את הבנת הדינמיקה של המשרות האקדמיות בישראל. צריך להירשם כמה שיותר מוקדם".
 
המשרה שאליה התקבל בסופו של דבר - מרצה בכיר במחלקה למחלות צמחים ומיקרוביולוגיה בפקולטה לחקלאות ברחובות של האוניברסיטה העברית - התפרסמה לראשונה ביוני 2012. "אחרי שראיתי אותה דרך הודעה ממרכז הקשר, נרשמתי בפעם הראשונה בחיי לכינוס שעסק בפטריות. הכינוס הזה סלל את דרכי לתחום שבו אני עוסק כיום. היה לי המזל לשאת הרצאה בכינוס, פגשתי חוקרים רלוונטיים, וגם קיבלתי מלגת מחקר בתחום. המשרה התפרסמה שוב ביולי 2013, ואז הייתי מוכן להתמודד עליה".
 
"למעשה", הוא אומר, "היה פה תהליך: בזכות העובדה שידעתי על המשרה ממרכז הקשר, עוד לפני שהייתי מוכן, עשיתי את הצעדים הנדרשים כדי להתאים אליה". אשתו, מספר ד"ר קובו, התקבלה עוד קודם לכן למשרה המשלבת מחקר ולימוד באוניברסיטה
הפתוחה, והזוג וילדיהם חזרו ביולי 2013 לישראל. "צריך להבין, המצב לזרים בארצות הברית הוא לא מזהיר כל כך, אפילו בביו-טק", אומר ד"ר קובו. "במכון שבו עבדתי היו הרבה בתר-דוקטורנטים, וכשרואים אילו משרות הם מצאו בסוף, אתה שואל את עצמך אם הניסיון שלהם בכלל היה הכרחי".
 
"החזרה היא מורכבת", הוא מספר. "יש הרבה מאוד נקודות אור בחיים בישראל, ובשבילנו הדבר הטוב ביותר הוא החיים עם המשפחה. זה דבר שאולי לא הערכנו מספיק. אנחנו נהנים לראות את הקשר של הילדים עם הסבים והסבתות ועם בני הדודים - חוויות שלא
היו להם בארצות הברית. מבחינה אקדמית זו קפיצת מדרגה, וקיבלתי את עבודת חלומותיי. מעבר לכך, אמנם יש הרבה קשיים תקציביים בארץ, אבל מבחינה אינטלקטואלית ויצירתית המדע הישראלי מתקרב בהחלט לרמה במקומות הטובים ביותר בארצות הברית".
 
לדבריו, "מה שהייתי רוצה להבהיר לחוקרים ישראלים שיוצאים לחו"ל הוא שעליהם לצאת לבתר-דוקטורט כבר עם הבנה ברורה של התהליך: איך מוצאים עבודה לאחר מכן, איך מוצאים משרה בישראל או בחו"ל. רצוי מאוד שתהיה תכנית מגובשת. כיום, החוקרים
הישראלים שיוצאים לבתר-דוקטורט אינם מבינים בדיוק כיצד התהליך מתרחש. צריך לדעת לאן לכוון, לא רק לעשות ניסויים במעבדה".
 
ד"ר חי דביר 
 
התגוררנו בסן דייגו כשבע שנים וחצי, וכמעט ראינו את עתידנו שם", מספר ד"ר חי דביר, המכהן כיום כראש המרכז לביולוגיה מבנית בטכניון. "התלבטנו במשך שנים אם לחזור או להישאר, כשאחד השיקולים המרכזיים שלנו היה הילדים. הבת הבכורה שלי הייתה בת 13 לפני שחזרנו לישראל, וזה היה כמעט הרגע האחרון שבו היינו יכולים לחזור ולאפשר לה להשתלב בלימודים". "אף שהיה רצון לחזור לישראל", הוא אומר, "לא שקלנו לשוב ללא משרה אקדמית. לכן שמחתי לראות הודעה בדואר האלקטרוני ממרכז הקשר על משרה פתוחה בטכניון שהתאימה ביותר להתמחות שלי".
 
(ד"ר חי דביר במעבדתו / צילום: פרטי)
 
בנוגע לסוגיית בריחת המוחות אומר ד"ר דביר כי "כמעט כל הבתר-דוקטורנטים שהכרתי בארצות הברית, שהגיעו לרמת הישגים שמצדיקה חיפוש משרה אקדמית, ניסו ומנסים לחזור לארץ. המצב הוא שאין מספיק מקומות. יש מדענים שמחפשים משרות במקביל גם בארצות הברית, ויש שאף לא קיבלו הצעות עבודה בישראל אך קיבלו הצעות יוקרתיות מהרוורד, אז אי אפשר לומר שאין בריחת מוחות. אבל באופן מפתיע לכאורה, למרות המציאות הישראלית הלחוצה שבה ההישרדות היא במרכז ההוויה של מרבית התושבים, כמעט כל מי שאני מכיר היה מעדיף עבודה בישראל".
 
לדבריו, "היתרון במרכז הקשר הוא בכך שהוא מעביר את האינפורמציה ישירות אל חוקרים ישראלים. הוא מבצע בשבילם את עבודת הריכוז והעדכון. הייתי רשום בו כמעט מאז שנוסד, והוא היה מקור אינפורמציה חשוב ביותר. העדכונים שאתה מקבל מסייעים לך להרגיש שאינך מחמיץ איזו משרה שעשויה להתאים לך. לצד המשרות והקולות הקוראים, ייתכן שכדאי שפקולטות יפרסמו גם את תחומי העניין הכלליים שלהן דרך מרכז הקשר, כדי לסייע למדענים ולחוקרים להבין את התמונה באקדמיה הישראלית בצורה טובה יותר".
 
"בדיעבד ההחלטה לשוב הייתה מצוינת מבחינה משפחתית וחברתית אך גם מקצועית", הוא אומר. "אתה יכול להיות מדען טוב בהרבה מקומות בעולם, אבל יש משהו בתרבות שבה גדלת, שמאפשר לך למצות את כישוריך טוב יותר. זה נכון במיוחד כשמדובר באינטראקצייה עם מדענים עמיתים. מדע אמנם עושים 'באנגלית', אבל האינטראקצייה בין אנשים תלויה במכלול שלם של קודים תרבותיים, והכרתם מקנה חופש מחשבתי ויצירתיות רבים יותר. באופן אישי אני מרגיש טוב יותר בארץ כמדען. אף שהייתי במכון סאלק בארצות הברית, ובמקומות אחרים שהם ב'טופ', לא הרגשתי שהמדע נעשה בהכרח ברמת טובה יותר מבישראל".
 
"מעבר לכך, הקליטה לילדים הייתה קלה ונעימה הרבה מעבר לציפיותינו. החיים בישראל מאפשרים לילדים עצמאות רבה יותר לעומת ארצות הברית. אני מאמין שהעובדה שילד יכול ללכת לבית ספר ברגל, לפגוש חברים ברחוב ולהתמודד עם סיטואציות חיים בסיסיות בעצמו מקנה לו הרבה אושר. סן דייגו נחשבת ל'גן עדן', אבל עדיין, משהו באינטנסיביות הישראלית כנראה עושה טוב לילדים ואולי גם לנו המבוגרים. יש הרבה ערכים מצוינים בעיקר של כבוד לאחר ולשונה שהילדים שלי רכשו בארצות הברית, ובאופן אבסולוטי החינוך שם היה טוב ומתקדם יותר, אבל מבחינה חברתית ומנטלית טוב יותר לילדים בישראל. הם פורחים".
 
לחוקרים הנמצאים בחו"ל אומר ד"ר דביר: "מסלול הקביעות הוא לחוץ ואינטנסיבי בארץ כמו בחו"ל. עם זאת הוא מרתק והסיפוק ממנו רב. אמנם בארצות הברית יש משאבים רבים יותר ליישם מדע רב יותר. אולם אני סבור שהסיפוק מהעשייה הוא יחסי, ואם אתה מצליח להתבלט כאן, במשאבים הקיימים, הסיפוק שתזכה לו יהיה דומה. ייתכן שההכרה בכך, באופן מודע יותר או פחות, תורמת לעובדה שמרבית המדענים שהתחנכו בארץ עדיין מעדיפים לשוב לישראל כשהאופצייה התעסוקתית קיימת בשבילם".
 
ד"ר סמדר בן טבו דה-לאון
 
"בגדול ידענו שאנחנו רוצים לחזור לישראל. בפועל זה היה קשה מאוד", מספרת ד"ר סמדר בן טבו דה-לאון, שחזרה לישראל למשרה של מרצה בכירה וראש המעבדה לחקר בקרה גנטית במחלקה לביולוגיה ימית באוניברסיטת חיפה לפני כשנתיים. "היה טוב מאוד שם, אבל ראינו כיצד הילדים שלנו הולכים ונעשים אמריקאים. ידענו שאין להם חיבור עם ישראל. בסופו של דבר, הרצון להיות קרוב למשפחה - הרגש - היה הדבר הכי חזק".
 
ד"ר דה-לאון ומשפחתה חיו בקליפורניה במשך שבע שנים. "הייתי פיזיקאית, ובמהלך הבתר-דוקטורט עברתי מפיזיקה לביולוגיה ב-California Institute of Technology) CALTECH). הרמה, המשאבים והיכולת לעשות מחקר מדעי שם יוצאי דופן. הם נמצאים בחזית המדע. השמים הם הגבול, וזה באמת פיתה להישאר". לדבריה, "כשהתחלתי לחפש משרה אקדמית, עשיתי זאת גם בארץ וגם בארצות הברית. מרכז הקשר עזר לי מאוד בעניין הזה. הם שולחים הודעה על כל משרה פנויה, מה ששומר אותך מעודכנת בכל האפשרויות. יש מדי פעם מפגשים בארצות הברית שבהם מדענים eבכירים מסבירים על תהליך קבלת העבודה בארץ ועל דרישות המסלול האקדמי. זה היה מלמד מאוד".
 
(ד"ר סמדר בן טבו דה-לאון / צילום: פרטי) 
 
ד"ר דה-לאון מספרת שהנסיעה לישראל שבמסגרתה התראיינה באוניברסיטת חיפה מומנה דרך מידע שסופק לה ממרכז הקשר. "כתנאי לקבלת המימון מחייבים אותך להיפגש עם נציג של משרד הקליטה. זה יעיל מאוד. הם מספרים לך על הזכויות לתושב חוזר, על הכרטיסים המוזלים באל על. זה מחבר אותך לעניין השיבה והופך אותו לממשי".
 
"חלק מהרקע לשיבה", היא מספרת, "היה תרבותי. התרבות בארצות הברית שונה לחלוטין. המרחב רב מאוד, עד כי לפעמים הוא יוצר תחושה של ניכור. זאת לעומת החיכוך הישראלי, הכניסה של כל אחד לחיים שלך ושל ילדיך, שאפשר לראות בהם גם חום ואכפתיות. אחרי שנתיים וחצי כאן אני יודעת לומר שזה היה חסר לי, החום הישראלי. שם לא הרגשתי בבית, וכאן - עם כל הקשיים - אני מרגישה בבית, מקצועית ואישית".
 
לאחר שהתקבלה למשרה החדשה עבדה ד"ר דה-לאון בשנתיים האחרונות על הקמת המעבדה. "בניתי אותה באופן שתהיה דומה למבנה המעבדה שבה עשיתי את הפוסט-דוק בקאלטק. למשל, הרעיון לצורה שבה החדר שלי בנוי - השולחן אינו מפריד ביני ובין האנשים אלא אנחנו יושבים זה ליד זה - נשאב מהמבנה של משרד ראש המעבדה שלי בקאלטק. אני מקווה שהבאתי אתי ערכים נוספים מארצות הברית, כמו הרצון לפתור שאלות מדעיות ולהתרכז פחות בסוגיות אישיות", היא אומרת.
 
לדבריה, "כמעט כל מי שדיברתי אתו בחו"ל רוצה לחזור לישראל. העצה שלי למי שרוצה לחזור היא להתעניין הרבה לפני שפונים רשמית ולהתייעץ עם אנשי קשר בארץ, להשקיע בכתיבת קורות חיים המשקפים את המצוינות האקדמית ובכתיבת הצעות מחקר ממוקדות ותמציתיות. לפני הראיונות קשה להעריך איפה תהיה ההתאמה הטובה ביותר מכל הבחינות, ולכן כדאי להגיש לכמה שיותר מקומות, לבוא בראש פתוח לראיונות בארץ ולהשתדל לעשות רושם טוב בכל מקום. קשרים מקצועיים הנוצרים בריאיון יכולים להפוך לשיתופי פעולה פוריים אפילו אם בסופו של דבר הבחירה תהיה במקום אחר. בנוגע לשיבה, העצה שלי היא לחכות שנה-שנתיים לפני שמחליטים אם זו הייתה החלטה טובה או לא. בהתחלה רק צריך להחזיק מעמד. חזרתי כי הרגשתי שאין לי בררה אחרת, שאני חייבת לחזור, ועכשיו אני אומרת 'איזה מזל שחזרתי'".
 
ד"ר איילת ארז
 
ד"ר איילת ארז, מדענית ורופאת ילדים, שבה לישראל עם משפחתה ב-2012, לאחר בתר-דוקטורט משולב עם תת-התמחות קלינית בגנטיקה ב-Baylor College of Medicine שבמדינת טקסס. "הייתי אמורה לחזור כבר ב-2011, אבל בקיץ של אותה שנה פרצה שביתת הרופאים", סיפרה. "כבר הייתה לי משרה של רופא חוקר בארצות הברית וגם זכינו באזרחות אמריקאית בהגרלה שנרשמנו אליה לגמרי במקרה, אז חשבנו שיהיה טוב יותר להישאר בארצות הברית עוד שנה".
 
(ד"ר איילת ארז ומטופל / צילום: פרטי)
 
ד"ר ארז שהתה עם משפחתה בארצות הברית כשבע שנים. "הנוחות שם רבה מאוד לעומת הארץ. כאן הכול אינטנסיבי, מלחיץ, חם. היו שתי מלחמות מאז שחזרנו. אי אפשר להשוות את זה לחיים בארצות הברית". היא מספרת שהרקע לחזרה היה משפחתי. "התחלנו להרגיש שהילדות נהיות קצת אמריקאיות, אחרות מאתנו. היה גם לחץ של המשפחה לחזור. בסופו של דבר, אתה רוצה לתת לילדים את האפשרות להיות ישראלים. לתת להם סבא וסבתא ומשפחה לא-וירטואליים בסקייפ".
 
לדבריה, "חיפשתי מקום בישראל שיאפשר לי לשלב בין רפואה למחקר, כמו שעשיתי בארצות הברית. זה מצב בעייתי בישראל. רופאים כאן מקדישים כ-80% מזמנם לטפל בחולים, ואם אתה חוקר, רוב זמנך מוקדש למדע ולא לחולים. מה שסייע לי מאוד להחליט היה מימון הנסיעה (שאליו הגעתי דרך מידע ממרכז הקשר), שעזרה לי להגיע לישראל ולעשות מעין 'סיבוב הופעות' בפקולטות ובבתי החולים. בתחילה לא חשבתי אפילו לבוא למכון ויצמן מכיוון שכאן המחקר הוא בעיקר מחקר בסיסי ולא קליני, אבל חבר שעובד כאן אמר: 'אם את ממילא מרצה על תחום המחקר שלך, אולי כדאי שתישאי הרצאה אחת גם כאן".
 
ד"ר ארז מספרת כי התרשמה מהרמה המדעית והאנושית של המכון. "מהר מאוד התרשמתי מהתשתיות של המחקר במכון ויצמן ומהאפשרויות של העבודה עם מדענים אחרים. כחוקרת בכירה, מכון ויצמן מאפשר לי יום בשבוע לעבוד בבית חולים, אבל עדיין הייתה שאלה מבחינתנו אם לחזור לישראל או לא". "מבחינה מקצועית אפשר לעשות בישראל עבודה מצוינת", היא אומרת, "השיקול צריך להיות אישי".
 
סיפוריהם של החוקרים ששבו לישראל הופיעו בגיליון 36 של כתב העת "איגרת"