מאמר זה בוחן את ההיסטוריוגרפיה המודרנית של הפילוסופיה העתיקה דרך דיון בשאלה מדוע הגישה ההיסטורית לחקר הפילוסופיה העתיקה נזנחה בעשורים הראשונים של המאה העשרים לטובת גישה פילוסופית המבקשת להסביר את הרעיונות הפילוסופיים במנותק מההקשר החוץ־פילוסופי, כלומר ההקשר הביוגרפי, התרבותי, הדתי, החברתי והפוליטי. המחברת טוענת שלמרות ההבדלים בין הגישה ההיסטורית לגישה הפילוסופית שתיהן מבוססות על ההנחה שחקר הפילוסופיה של העבר אינו מנותק מהעיסוק בפילוסופיה, ולכן התפתחות ההיסטוריוגרפיה המודרנית של הפילוסופיה משקפת את השינויים שחלו בפילוסופיה המודרנית ולא שינויים שמקורם בפיתוח גישה מתודולוגית חדשה. הניתוח חושף את הקשיים העולים מהנחה אחרת המשותפת לשתי הגישות ההיסטוריוגרפיות האלה והיא שהבנה היסטורית של הפילוסופיה של העבר משמעה הצבת הרעיונות הפילוסופיים בהקשרם החוץ־פילוסופי. הנחה זו מבוססת במובלע על ההנחה שהתוכן הפילוסופי עצמו ובמיוחד הטיעונים התומכים בהשקפות הפילוסופיות אינם מושא להיסטוריזציה מאחר שאינם משתנים במהלך ההיסטוריה. המאמר מראה שאף על פי שהצבת הרעיונות הפילוסופיים בהקשרם החוץ־פילוסופי כרוכה ביישום מתודות היסטוריות, אין היא מובילה בהכרח להבנה היסטורית, אלא היא מועדת לאנכרוניזם יותר מניתוח המוותר על היומרה להיסטוריזציה.

אורנה הררי היא מרצה בכירה בחוג לפילוסופיה ובחוג ללימודים קלאסיים באוניברסיטת תל־אביב. מחקריה עוסקים בלוגיקה, מתמטיקה, מתודולוגיה של המדע, סיבתיות והסבר בתקופה הקלאסית ובמסורת הפרשנית בעת העתיקה המאוחרת.