מאת

מאמר זה דן בשלוש גישות עיקריות לקשר שבין משפט לתרבות. הגישה הראשונה היא הגישה ההיסטורית, הרואה במשפט המדינה תוצר של התרבות הלאומית. האסכולה ההיסטורית עלתה במשפט הגרמני במחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה. על פיה המשפט משוקע בפרקטיקות היום־יום של העם, ובית הנבחרים של המדינה רק משקף את הפרקטיקות הללו בחוקים שהוא מחוקק. כשם שלכל עם שפה משלו כן לכל עם משפט משלו, ושניהם מגלמים את רוחו הייחודית. את הגישה הזאת אימצה התנועה להחייאת המשפט העברי שפעלה בארץ־ישראל במחצית הראשונה של המאה העשרים כנגד השפעת המשפט האנגלי בשנות המנדט הבריטי. הגישה השנייה היא הגישה המכוננת, שעל פיה משפט המדינה מכונן את התרבות השוררת בה ודרכה הוא מכונן את תודעותיהם של בני האדם ואת יחסיהם החברתיים. גישה זו התפתחה במשפט האמריקאי בשנות השמונים של המאה העשרים. כיוון ההשפעה בין המשפט לתרבות הפוך בגישה המכוננת מזה שבגישה ההיסטורית, אך לפי שתיהן המשפט הוא חלק בלתי־נפרד מן היחסים החברתיים. הגישה השלישית מתייחסת רק אל המשפט הנוצר ומופעל בבתי המשפט, והיא רואה בו מערכת תרבותית לעצמה. את הגישה הזאת אפשר למצוא במשפט האנגלי־אמריקאי במאה העשרים. היא בוחנת את האובייקטיביות במשפט וטוענת כי כיוון שמשפטנים מפנימים את התרבות המשפטית שבה הם פועלים, היא מכוננת, מכוונת ומגבילה את אופן חשיבתם והכרעתם. לפיכך יש אובייקטיביות במשפט, ועם זאת יש בו חוסר אחידות מסוים מכיוון שבמקרים רבים התרבות המשפטית מאפשרת יותר מהכרעה אחת. משפטנים מביאים להכרעותיהם את אישיותם, ניסיונם, השקפותיהם, רקעם התרבותי הייחודי וכולי, ואלה ממלאים תפקיד חשוב באופן שבו הם מפעילים את חומריה של התרבות המשפטית לצורך הכרעותיהם.