לקראת הדיון בעניין זה, אנו מבקשים להביא את הנימוקים לחידוש החוק הנ'ל לתקופה קצובה של חמש שנים ("מורטוריום"). המלצה זו היא על דעת שלוש ועדות לביואתיקה הפועלות בישראל ואשר דנו בנושא באופן מעמיק במשך זמן רב: ועדת הלסינקי לניסויים גנטיים בבני אדם של משרד הבריאות, הועדה לביואתיקה של האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים והועדה הציבורית מקצועית בין-תחומית למעמד העובר של משרד הבריאות. ועדות אלו כוללות 36 חברים שונים (להוציא חפיפה קלה בין ועדות), ומורכבות ממומחים בכירים מתחומים שונים: פילוסופיה, אתיקה, משפט, גנטיקה, רפואה, דת, וכמוכן מנציגי ציבור.

יש הסכמה כללית של שלושת הועדות שיש לאסור בחוק כל יישום של השיבוט להולדת אדם, וזאת עקב הסכנות שבשיטה (אשר נתגלו בניסויים בחיות), ובגלל שלא ניתן כיום לשקול את כל ההשלכות העתידיות האפשריות. דו'ח ממצה של מיטב המומחים באקדמיה הלאומית למדעים של ארה'ב הציע מורטוריום לחמש שנים, וכך נקבע גם בחוק הישראלי של 1999. החוק הזה הושג אז בהבנה והסכמה מלאה בין חברי כנסת לבין ועדות ביו-אתיות המפקחות על אתיקת המחקר על בני אדם בישראל.

גם היום, לקראת חידושו של החוק, ישנה הסכמה כללית בין שלש הועדות לביו-אתיקה הפועלות בישראל. לאחר דיונים מעמיקים שבהם השתתפו פילוסופים, אתיקנים, משפטנים ורבנים יחד עם רופאים ומדענים, הגיעו ועדות אלו ברוב קולות מוחלט למסקנה שלאור הקצב המהיר של התפתחות המדע ולאור החשיבות של הנושא לרפואה והסיכויים להתפתחויות לא-צפויות, אין לקבוע איסור קבוע לעולמי עד אלא שיש לחדש את החוק לתקופה קצובה של חמש שנים. כך גם הוצע בהצעת החוק המקורית של משרד הבריאות שהוכנה לקראת תהליך חידוש החוק.

ועדת המדע של הכנסת נהגה להתייעץ עם אנשי המקצוע בקהילה הביואתית בישראל.

ראוי להפנות את תשומת הלב אל אופייה של קהילה מקצועית מיוחדת זו. נמנים על קהילה זו כמה עשרות אנשים, בעלי מקצועות שונים ובעלי השקפות עולם שונות, מכל הקשת המוכרת בישראל. זוהי קהילה שקנתה לעצמה שם, בישראל ומחוצה לה. בין חבריה שלושה חתני פרס ישראל (הפרופ' כשר, רבל ושטיינברג), פרופסורים בכירים בעלי קתדראות אוניברסיטאיות בתחומים הביואתיקה או תחומים קרובים (כגון הפרופסורים הד ושפירא), מנהל מרכז רפואי ורופאים בכירים (הפרופ' גולדמן, לאופר ובלזר) ועוד. למרות הגיוון המקצועי וההשקפתי שלה, השכילה קהילה זו לגבש עמדות משותפות בתחומים מורכבים, ביניהם תאי גזע עובריים, השכפול הגנטי והחולה הנוטה למות.

העמדה המקובלת על הקהילה הביואתית היא שאין מקום לקחת אחריות חברתית על סגירת אפיק מחקרי שלם, ממנו עשויה לצמוח לרפואה ולאנושות תועלת רבה ואפילו דרמטית בחשיבותה. יש מקום לדרוש שהמחקר ייעשה במגבלות אתיות ומוסריות נאותות, אולם אין לאסור עליו כליל.

החלטה בניגוד לרוח של כל הועדות לביואתיקה בישראל, תתפרש כאימוץ דעה שלילית על המדע והעדפתה על העמדה שפיתחה במהלך השנים, באומץ ובזהירות, הקהילה הביואתית בישראל, שניתן לפקח על המדע. חוק זה מיוחד במינו בזה שהוא נוגע בנושא מדעי מורכב, הדורש זהירות יתר תוך השגת המטרה לאסור מה שלא ראוי להיעשות.

הפיכת החוק לקבוע פוגע במחשבה הביואתית הרווחת בישראל המאמינה שבהתקדמות מדעי הרפואה תמיד טמון איזה טוב (למען חולים מסוימים). למעשה חוק קבוע אומר שלא יכול להיות לעולם שום תוצאה רפואית חיובית מטכנולוגית השיבוט לרבייה (אף במקרים מיוחדים שאין להם מרפא אחר), או מהתערבות גנטית בתאי רבייה (שהיא מהווה בחוק חלק מקביל לשיבוט, ויש לה בהחלט אפשרויות יישום לתרפיה גנטית אבל גם סיכונים ברורים). לקבוע מסמרה קבועה ירתיע רופאים ומדענים צעירים מלעסוק כלל בשטח זה של רפואת הרבייה, ויחסום השקעות במחקר זה, ובעיקר לאור העובדה שהאיסור שהיה קיים עד כה בחוק היה עם מורטוריום ל-5 שנים, וכעת יהפוך לקבוע.

מעל הכול, החלטה לאסור שכפול גנטי באופן מתמיד ולא זמני תשלול ממדינת ישראל את הייחוד החיובי שיש לה, גם בעיני עצמנו וגם בעיני זולתנו. בעיני עצמנו, אנחנו אמורים לנהוג כמדינה יהודית ודמוקרטית. ערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית מחייבים עידוד של כל מחקר העשוי לעזור בריפוי הבריות, בגבולות הסבירים והמקובלים של המחקר הרפואי. ישראל פיתחה עמדה שלפעמים שונה מתשתית התרבות הנוצרית של אירופה ומדינות אחרות, אבל היא מתאימה לתשתית התרבות היהודית. בהיבט היהודי-הלכתי ניתן מקום מרכזי לפקוח נפש (כולל מרפא לעקרות ומחלות גנטיות) ומקום מרכזי לתפיסה שהאדם שותף למעשה הבריאה לתקון העולם והפגמים אשר בטבע. לא בכדי מדינת ישראל מובילה באופן מספרי בשטח ההפריה החוץ-גופית כי היא רואה חשיבות לעזור לזוגות עקרים, בחזקת פקוח נפש.

הכנסייה הקתולית אוסרת הפריה חוץ-גופית. הנצרות רואה בביצית המופרת אדם שלם, ובגלל זה נותנת משקל רב לרעיון שגורלו של אדם נקבע ברגע ההפריה, בהרכבו הגנטי. לעומת זאת, היהדות מכירה ב"הכול צפוי והרשות נתונה" (פרקי אבות ג'), קרי שמעמד האדם נרכש בהתפתחותו והוא נשאר אחראי על מעשיו ולא מוכתב כולו מראשית הוויתו. מסיבות אלו ואחרות, רבנים ופוסקים אינם רואים איסור הלכתי בשיבוט כאשר יש לו תועלת רפואית לרבייה.

יש בעולם עמדות קיצוניות נגד השיבוט בטענה שהוא שולל כבוד האדם כי הוא קובע שהרכבו הגנטי של הילוד יהיה זהה לזה של תורם התא. עמדות אלו מתעלמות מזה שילד משובט לא יהיה אלא תאום גנטי, וכאלה נולדים גם בטבע, ומזה שמדעי ההתנהגות הוכיחו שתאומים גנטיים הם בני אדם שהכבוד הפרטי והייחודיות שלהם נשמרים למרות מטענם הגנטי הזהה. הרעיונות שהשיבוט יכול להביא ליצירה סיטונאית של "אינשטיינים" או של כפילים של מרילין מונראו, או של אדם מת או חי אחר, הם למעשה אשליות כי גם אינטליגנציה, יופי או תכונות אופי הם תוצאה של חינוך וסביבה לא פחות מתוצאה של תכונות גנטיות. בנוסף, אם לכל הדעות מוצדק לאסור לחלוטין כל שימוש המוני בשיבוט או למטרות לא-רפואיות (כי חשוב לשמור על השוניות הגנטית הנובעת מהרבייה המינית הטבעית), זאת איננו סיבה מספיקה לאסור לתמיד (בחוק קבוע) אפילו מחשבה על יישומים רפואיים בודדים במקרים מיוחדים שאין להם מרפא אחר.

גם כאשר הופיעה ההפריה החוץ-גופית ותינוקות מבחנה, היו קולות בעולם שהרשיעו זאת כפגיעה בכבוד האדם או מכשור יתר או הרס של ערכי המשפחה. אחרי עשרות שנים, אין מאן דפליג על הטוב שהמחקר הזה הביא לנזקקים, וממשיך להביא הודות להתפתחות של טכנולוגיות חדישות. הוכח שניתן למנוע את הסכנות, ולמרות שפה ושם יש עבירות (כגון "גניבת" ביציות) שמן הראוי לטפל בהן בכל חומרת הדין. נראה שהתקנות של משרד הבריאות מצליחות לשמור על האתיקה הרפואית.

החוק האוסר התערבות גנטית בתאי רבייה ושיבוט הוא דוגמה די מיוחדת של חוק בתחום מדעי-רפואי, ולכן החוק של 1999 נוסח באופן זהיר כראוי לנושא מסובך, קשה להבנה ומשתנה עם התקדמות המדע. החוק הישראלי הזה זכה להערכה רבה בעולם כדוגמה לחוק מתקדם ומאוזן, שאוסר מה שראוי לאסור אבל, בהיותו לזמן קצוב, אינו מרשיע ושולל באופן גורף שטח שלם במדע. החוק המוצע לחידוש מהדק עוד יותר את האיסור של שיבוט לרבייה (ומאפשר ביצוע מחקר כשאין מטרה להריון). אך בעניין משך תוקפו של החוק, קיימת בעיה רצינית. יש לדעת שמדינות בעולם (כגון צרפת) אשר חקקו חוקים קבועים בנושאים של גנטיקה עסוקות כל הזמן לשנותם בתהליכים מסובכים שאינם מוסיפים כבוד לחוק.

אי לכך חשוב למדי שהחוק הישראלי המוצע יישאר לתקופות של חמש שנים, לפי הצעתם של שר הבריאות ושר המדע והטכנולוגיה, ולפי המלצת שלש הועדות לביואתיקה.

בהסכמה

נספח א) : רקע מדעי

1. טכנולוגיות השיבוט

מחקר על שיבוט בעלי חיים יונקים

בצמחים, ניתן לשחזר צמח שלם מתא אחד בודד - דבר המצביע על כך שכל תא מכיל את כל האינפורמציה הגנטית הדרושה להתפתחות הייצור החי.

ביונקים, הצליחו מדענים לעשות אותו הדבר על ידי החדרה של גרעין של תא לתוך ביצית (שממנה הוצא החומר הגנטי כלומר הד.נ.א. המקורי של הביצית). טכנולוגיה זו של הפרית ביצית על ידי תא גוף (או גרעין) קיבלה את השם "שיבוט", וזאת כי הבעל חיים הנולד הנו תאום גנטי של הבעל חיים שממנו נלקח התא.

השיבוט שונה מרבייה רגילה בזה שהחומר הגנטי של הייצור המשובט אינו תוצאה מערבוב והרכבה בין ד.נ.א. של זכר (דרך זרע) וד.נ.א. של נקבה (דרך הביצית) שהוא התהליך הטבעי של הרבייה. בשיבוט, החומר הגנטי בא כבר "מוכן" כמו שהיה בתורם התא המוכנס לביצית. מאידך השיבוט דומה לרבייה בהפריה חוץ-גופית רגילה בזה שהעובר המשובט מתפתח בתוך רחם ונולד אחרי הריון רגיל.

ב-1997, פורסם לראשונה בספרות המדעית על שיבוט של כבשה מתא של כבשה בוגרת אחרת - דולי - והפרסום הגביר את המודעות בקשר לשאלות אתיות הכרוכות בשיבוט - למרות שכבר בעשור הקודם שיבטו בעלי חיים אבל עם תאים עובריים ראשוניים, ולא תאים של חיה בוגרת.

קשיים רבים בשיבוט חיות

במשך המחקר על שיבוט כבשים, עכברים, פרים, חזירים ועוד חיות אחרות, התגלו בשיטה קשיים רבים וחמורים, לדוגמה: יעילות נמוכה (מנסים להפרות מאה ביציות בשיבוט ומצליחים להשיג לידה חיה אחת), עיוותים בהתפתחות (מומים ומוות בזמן ההריון ומיד בלידה), ותופעות לא רצויות בחיות שנולדו, כגון השמנת יתר או הזדקנות מוקדמת. המחקר הראה עיוותים בביטוי גנים מסוימים בעוברים המשובטים. למרות זאת מדענים חושבים שיוכלו להתגבר על הקשיים וגם ללמוד הרבה על תפקיד הגנים בהתפתחות העוברית. לרוב הדעות, המחקר עלול להביא למידע חשוב ביותר להבנת תהליכים גנטיים הגורמים למשל לסרטן או להזדקנות.

היישום העיקרי בחיות הוא שמירה על תכונות גנטיות שיש להם ערך כלכלי (חלב, בשר) או ערך רפואי (ייצור תרופות בחלב עיזים או פרות למשל).

למה בכלל לחשוב על יישום טכנולוגית השיבוט באדם ?

מדענים לא הצליחו עד היום ליישם את טכנולוגית השיבוט בקופים, והדעה היא שהדבר יהיה עוד יותר קשה באדם. אך באופן תיאורטי יכולים להיות לשיטת השיבוט יישומים חשובים ברפואה:

1) מחקר על שיבוט עוברים, ללא מטרה להתחיל הריון, עשוי להביא לפריצת דרך במחקר על סרטן והזדקנות- כפי שכבר צוין . זאת כי עיוותים בביטוי גנים, כגון אלו שנצפים בעוברים משובטים, נחשבים כמעורבים בהתמרה תאים בריאים לתאים סרטניים ולהאצה של תהליך הזקנה.

2) ניתן יהיה לקבל תאי גזע עובריים אשר יאפשרו השתלות ללא חשש של דחייה על ידי גוף החולה הנזקק להשתלה. תאי גזע עובריים נלקחים מביצית מופרת לפני השרשה ברחם, וכיום משתמשים למטרה זו בעוברי מבחנה הנשארים עודפים וללא תועלת להורים. תאי גזע כאלו זרים לגוף החולה ויידחו על ידי מערכת החיסון (אלא אם החולה יקבל תרופות המדכאות חיסון). אם יהיה אפשרי להכין תאי גזע מעוברים משובטים מתא של החולה עצמו, תהיה כאן פריצת דרך.

יישומים אלו של שיבוט שלא למטרת רבייה (בלי הריון ברחם) נקראים therapeutic cloning, ואינם אסורים בישראל לפי החוק הקיים. הם גם יהיו מותרים לפי החוק המוצע לחידוש, בליווי פיקוח על ניצול מספר הביציות הדרושות למחקר.

3) אם בעתיד השיטה תהיה יעילה ובטוחה, יש בשיבוט אפשרות לתת פיתרון לזוגות הסובלים מעקרות טוטאלית, ושאינם רוצים תרומת זרע או ביצית מבנק או מתורמ(ת) אנונימי(ת). (בהלכה יש קשיים עם תרומות מתורם אנונימי בין השאר בגלל חשש גלוי עריות). יישום אחר הנו בזוגות שאחד מבני הזוג נשאי של פגם גנטי חמור, על מנת לא להעביר את הפגם לילוד. יישומים אלו של רביה בשיבוט (reproductive cloning), יהיו כמובן במקרים בודדים לצרכים רפואיים מיוחדים.

2. התערבות גנטית בתאי רבייה

טכנולוגיה זו עלולה למצוא יישום לתיקון גנים הגורמים למחלות חשכות מרפא. הטכניקה נוסתה בחיות בהצלחה אך אין היא ראויה לשימוש בבני אדם כל עוד לא ידוע הכל על תפקוד הגנום של האדם, שוניותו וההשפעות ההדדיות של הסביבה והגנים. יש גם חשש לניצול הטכניקה לנסות ל"שפר" את האדם על ידי גנטיקה (אויגניקה) במקום על ידי חינוך ושיפור תנאי חיים. קיימת בנוסף השאלה האתית אם מותר לנו להחליט עבור דורות הבאים.

נספח ב ): הרכב הועדות

* גם חבר בועדת הלסינקי

# גם חבר בועדת מעמד העובר